יותר מסוכר

אייל היה גבר בן חמישים ושלוש, כריזמטי, עשיר, ומוקף תמיד בנשים צעירות. איש עסקים מצליח שחי חיים נוצצים – יאכטות, סוויטות במיאמי, שעונים שווי מכונית, וחיים של שוגר דדי בלי מחויבות. הוא אהב לפנק, אבל תמיד שמר על מרחק רגשי.

עד שיום אחד, במסעדת שף קטנה בתל אביב, הוא פגש את ליאן.

היא הייתה מלצרית בת עשרים ושתיים. לא כמו שאר הנשים שהכיר – לא מחפשת "לייפסטייל", לא נמשכת לנצנצים. ליאן דיברה אליו בגובה העיניים, אפילו בלי לדעת מי הוא. כשהוא שאל אותה על התפריט, היא ענתה בחיוך שובה לב:
"אני ממליצה על הלזניה, אבל אם אתה בקטע של להרשים – לך על הפסטה כמהין. זו הצגה."

אייל צחק. היא הצליחה להצחיק אותו באמת, לא מציניות ולא מאינטרס.

הוא התחיל להגיע לשם כל ערב, תמיד מבקש שולחן בפינה, ותמיד שואל אם ליאן במשמרת.

לאט לאט התחילו לדבר. על מוזיקה, על אמנות, על החיים. הוא סיפר לה על ניו-יורק, היא סיפרה לו על החלום שלה ללמוד קולנוע.

במקום לפנק אותה בתיקים ושעונים – הוא התחיל לעזור לה בתסריט. במקום לנסוע יחד למלדיביים – הם ישבו ערב אחרי ערב בסלון שלו וכתבו יחד דיאלוגים.

והוא – גבר שחשב שהלב שלו קפוא – מצא את עצמו בוהה בה כשהיא מדברת, מקשיב לכל מילה, מרגיש דברים ששכח שקיימים.

היא שינתה אותו בלי לנסות.
והוא – לראשונה – רצה לא להיות שוגר דדי. רצה פשוט להיות… שלה.

במשך חודשים, הקשר ביניהם הפך קרוב יותר. ליאן התרגל להודעות ממנו בכל בוקר, לביקורים שלו במסעדה, לערבים הארוכים שבהם היו כותבים תסריטים, מדברים על חיים, צוחקים, שותים יין. היא התחילה להרגיש בטוחה לידו – למרות הפער בגיל ובחיים.

היא מעולם לא ביקשה ממנו כלום, והוא מעולם לא הציע. זה היה שונה. זה הרגיש אמיתי.

יום אחד הוא לקח אותה להפתעה – בית קפה קטן בצפון, מול נוף עוצר נשימה.
"הכנתי לך מתנה", הוא אמר.
על השולחן חיכתה חוברת מודפסת – התסריט הראשון שלה, עם הכריכה:
"סוכר שחור" – תסריט מאת ליאן מ."
היא כמעט בכתה מהתרגשות.

ואז הוא הוציא טבעת.

"אני יודע שזה משוגע. אני יודע שזה מהיר. אבל אני לא שוגר דדי כשאני איתך. אני פשוט אייל, הגבר שהתאהב. רוצה להיות אשתי?"

ליאן שתקה. היא חייכה בעדינות, ואז אמרה:

"אני אוהבת אותך… אבל אני לא יכולה."

אייל קפא. "למה?"

היא לקחה נשימה עמוקה.
"אני לא סתם מלצרית. אני סטודנטית לקולנוע, כן, אבל גם שחקנית. זה היה ניסוי. פרויקט סמוי של בית הספר. נושא העבודה שלי: 'האם גבר שמחפש קשר חומרי מסוגל להתאהב באמת?'"

הוא הביט בה המום.

"את אומרת שכל זה… היה משחק?"

"בהתחלה. אבל לא עכשיו." עיניה התערפלו. "התאהבתי גם אני. רק שהאמת תפסה אותי לפני שהספקתי לעצור."

הוא קם ויצא. היא נשארה שם, לבד, עם הטבעת והתסריט.

שבועות עברו. היא לא שמעה ממנו. ניסתה לשלוח הודעות – הוא לא ענה.

עד שיום אחד, הופיעה חבילה בדואר.

בפנים היה כרטיס לסינמטק, הקרנת בכורה של סרט חדש:
"יותר מסוכר" – מבוסס על סיפור אמיתי. מאת: אייל בר."

ליאן הלכה. הלב שלה דפק.
על המסך – הסיפור שלהם. כולו. מהשולחן במסעדה, ועד ההצעה.

בסצנה האחרונה – הדמות המבוססת עליה פותחת את הלב, והדמות שלו אומרת:
"אולי התחיל כמשחק, אבל מה שהרגשתי איתך – היה המציאות הכי מתוקה שהכרתי."

והכיסא ליד ליאן – היה ריק.
עד שמישהו התיישב בשקט, בשורת הקרדיטים.

אייל.

"מה אתה עושה פה?" היא לחשה.

"בא לראות את הסרט שלנו."
הוא הושיט לה יד.
"אם נכתוב את ההמשך יחד – אני מוכן לסצנה שנייה."

היא חייכה.
ולחצה לו את היד.