השמש האילתית כבר נגעה בשיא כשהן ירדו מהטיסה – שלוש נשים יפות, בולטות בצבע עורן השזוף ובצחוק הפרוע שהתגלגל ברחבת שדה התעופה הקטן. קמילה, איזבל ולואנה – נערות ליווי חברות ילדות מריו דה ז'ניירו, שבחרו לקחת הפסקה מהעולם ההמוני של הליווי היוקרתי ולברוח למקום שבו איש לא מכיר אותן. לא עוד לקוחות, לא עוד שמות בדויים – רק הן, הים, והחופש.
הן שכרו סוויטה יוקרתית במלון המשקיף למרינה. בערב הראשון, כשהשמש שקעה בצבעים של כתום וארגמן, הן ירדו לבר המלון, לבושות בשמלות דקות מדי לערב הישראלי החם. הן לא חיפשו תשומת לב – אבל תשומת הלב מצאה אותן.
עידו היה הראשון לגשת. ישראלי גבוה, עם שיער כהה ומבט שובב. הוא ידע בדיוק מי הן – אולי לא לפי שם, אבל לפי הלך הרוח, הקצב, והביטחון השקט. הוא לא שאל יותר מדי, רק הזמין סיבוב של קייפיריניה, וביקש להצטרף אל השולחן.
מהר מאוד, השיחה הפכה לצחוק, והצחוק הפך למבטים. כשהמוזיקה התחזקה, איזבל לקחה את עידו לרחבה. הם רקדו קרוב, גופים נצמדים, זיעה וחיוכים, כאילו רק הם שם. קמילה ולואנה הסתכלו מהצד, מחייכות, עד ששני בחורים נוספים הצטרפו. סוער, מתוק, בלי הבטחות – רק לילה ארוך של מגע, קצב והנאה.
הלילה נמשך אל תוך הסוויטה – וילונות פתוחים לרוח המדבר, סדינים פזורים, וניחוח של שמן קוקוס ועור חמים. לא היה שם דבר מלבד תשוקה חופשית, בלי חוקים, בלי מחויבות – רק שלושה גברים ושלוש נשים, ששכחו לרגע את כל מה שמחוץ לחדר.
וכשעלה הבוקר, עם אור זהוב שחדר דרך התריסים, הן שכבו שם יחד, עייפות אך שלמות. קמילה לחשה משהו בפורטוגזית, והבנות פרצו בצחוק. הן לא היו סתם נערות ליווי – הן היו נשים שיודעות מה הן רוצות, והפעם, הן בחרו בעצמן.
הבוקר ההוא היה שונה. קמילה הרגישה את זה עוד לפני שפקחה עיניים. לא בגלל הלילה הפרוע שהיה – זה לא היה זר לה. אבל התחושה… משהו בה היה עדין יותר, רך יותר. כשהסתובבה על צידה, עידו כבר ישב בקצה המיטה, בוהה אל הנוף. חולצה פתוחה, שיער קצת פרוע, עיניים שאומרות יותר ממילים.
"את ערה?" הוא שאל, בלי להסתובב.
"כן," היא ענתה בקול צרוד, מניחה יד על החזה שלו מאחור. "אתה חושב על מה שקרה?"
הוא חייך. "אני חושב על מה שיקרה עכשיו."
שתיקה קטנה נמתחה ביניהם – לא מביכה, אלא מסקרנת.
מאוחר יותר באותו יום, בזמן שהבנות בחרו ללכת לקניות בטיילת, קמילה קיבלה ממנו הודעה:
"פנויה לארוחת צהריים? בלי רעש, בלי קוקטיילים. רק אני ואת."
היא חייכה לעצמה. משהו בפשטות של ההזמנה גרם לליבה לפעום חזק מהרגיל.
הם נפגשו בקפה קטן ליד החוף, רחוק מהמלונות וההמולה. דיברו שעות. לא על עבודה, לא על כסף, לא על משחקי תדמית – אלא על ילדות, על מוזיקה, על ריחות של בית. עידו גילה שקמילה בכלל למדה ריקוד קלאסי עד גיל 18. היא גילתה שהוא נטש לימודי משפטים כדי לפתוח בר בעיר התחתית של חיפה.
הם הלכו לאורך החוף, יחפים, כששמש אחר הצהריים צובעת את הים בזהב. ואז היא נעצרה.
הביטה בו, שקטה, והעיניים שלה – פתאום כבר לא של מישהי שמשחקת תפקיד.
הוא קירב את פניו אליה, לאט. בלי לחץ, בלי כוח. רק שאלה אילמת – והיא ענתה לה בנשיקה. חמה, עמוקה, אמיתית.
הם לא חזרו למלון. הלילה ההוא היה שלהם – דירת Airbnb קטנה במרכז העיר, בלי חברים, בלי הפרעות. גופם גילה מחדש את המגע, אבל הפעם – לא בתור משחק, אלא מתוך סקרנות עדינה. הוא שאל אותה מה נעים לה. היא הובילה אותו, לאט, בלחישה רכה בפורטוגזית. הלילה נמשך אל תוך בוקר של חיבוק מתמשך, עיניים פתוחות, שקט.
היא לא תכננה להתאהב. גם הוא לא.
אבל למחרת, כשאיזבל ולואנה ארזו מזוודות, קמילה עדיין התלבטה.
"אני לא באה אתכן," היא אמרה לבסוף, נשענת על המשקוף.
"למה?" שאלה איזבל.
"אני צריכה לבדוק משהו. הלב שלי מתחיל לדבר עברית."
About the author