זה התחיל מהודעה אחת באפליקציה.
הוא היה אנונימי, עם תמונת נוף מטושטשת. היא, בשם בדוי, לא חשפה כלום מעבר לקצה מחשבה חצופה.
אחרי שבועות של פלרטוטים, רמיזות, משפטים שהתחילו בעדינות והסתיימו בנשימות עמוקות, הם קבעו להיפגש.
מלון דירות דיסקרטי בפאתי העיר. דירה 403. קוד בכניסה, מפתח על השולחן, בלי פקיד קבלה ובלי שאלות מיותרות.
היא הגיעה ראשונה. שמלה שחורה, קצרה, עם מפתח גב עמוק. עורה ריחני, לבה דופק בקצב שמזכיר לה שהיא חיה. היא פתחה בקבוק יין לבן שהשאירו עבורה, מזגה לעצמה, והתיישבה על הספה, רגל על רגל, מחכה.
הדלת נפתחה חרישית. הוא נכנס. גבר גבוה, עם חולצה מכופתרת פתוחה קלות, מבט שקט אך בוער. עיניו סרקו אותה באיטיות. הם לא דיברו. לא היה צורך.
היא נעמדה, צעדה לעברו. המרחק ביניהם התמוסס ברגע.
שפתיים נצמדו לשפתיים, לשונות רקדו ברכות אך בהחלטיות.
ידיו החליקו על גבה החשוף, ליטפו, חיפשו.
היא משכה אותו פנימה, אל תוך הדירה, אל תוך עולמה.
הם נעו כמו שיר שקט, כמו ריקוד שהגוף מכיר מבלי שלמד.
הבדים הוסרו באיטיות, כל קמט, כל חשיפה – טקס.
היא שכבה על המצעים הלבנים, והוא מעליה, מביט בה כאילו היא הסוד הכי יפה שגילה.
היה שם הכל – תשוקה, רוך, רעב, חיוך.
הם התחברו ברמות שמעבר לגוף – בקצב, בנשימה, במבט.
אחרי שהתשוקה שככה והנשימות נרגעו, הם שכבו יחד על המיטה, מחייכים באותה דירה דיסקרטית בתל אביב .
היא שאלה: "ניפגש שוב?"
הוא ענה: "רק אם זו שוב דירה 403. היא כבר יודעת הכל."
מאז אותו לילה, לא הצליח להירדם כמו שצריך.
המצעים שלו הרגישו קרים יותר. המוזיקה האהובה עליו נשמעה פתאום… שקטה מדי.
הוא חשב שזו תהיה חוויה חד פעמית, עוד פרק קטן באוסף של מפגשים דיסקרטיים. אבל משהו בה שינה את הכללים.
הדרך שבה היא פתחה את הדלת, איך חייכה בעדינות אבל לא פחדה להוביל.
איך השפתיים שלה מצאו את הקצב המדויק.
איך הגוף שלה נענה לכל תנועה שלו, כאילו נכתבו עבור אותו לילה.
הוא שלח לה הודעה למחרת – "אני לא מצליח להוציא אותך מהראש".
היא השיבה: "גם אני שוכבת בעיניים עצומות ומרגישה אותך עליי."
הם קבעו שוב.
אותו מלון, אותה דירה, אותו קוד. כאילו הזמן עמד מלכת במקום ההוא.
אבל הפעם… זה לא היה רק מגע.
הפעם הוא הגיע מוקדם, סידר פרחים קטנים באגרטל שבכניסה, כתב לה פתק:
"את כל כך יפה כשאת לא מנסה להרשים."
כשהיא נכנסה, לבושה הפעם בחולצה מכופתרת שלו ובלי כלום מתחת, היא מצאה את הפתק וחייכה.
"מה אתה עושה לי?" היא שאלה כשנכנסה אליו לזרועות.
הם לא מיהרו. הפעם היו מבטים ארוכים, נשיקות איטיות, ליטופים שלא ניסו למהר לשום מקום.
הם עשו אהבה כאילו הזמן לא קיים.
כאילו העולם כולו מסתכם בריח שלה, במגע שלו, באנחות הקטנות שהשאירו הד בשקט של הדירה.
אחרי שכבו זה לצד זו, שותקים.
היא שברה את הדממה:
"חשבתי שזה רק משחק."
הוא ליטף לה את השיער ולחש,
"גם במשחק אפשר להתאהב."