היא קראה לעצמה "אורלי", אבל שמה האמיתי היה שירז.
אף אחד לא שאל, והיא לא סיפרה. לא כי שיקרה – פשוט לא חשבה שזה חשוב.
בלילות, היא עמדה ברחוב אלנבי, בין תחנת הדלק הישנה לבית קפה נטוש, תמיד עם סיגריה ביד, תמיד עם מבט רחוק, כאילו מחכה למשהו אחר לגמרי ממה שעמד להגיע.
ביום, היא הייתה ישנה עד הצהריים, קמה לדירה הקטנה שלה בנווה שאנן, שותה קפה שחור, גוללת אינסוף סרטונים באינסטגרם וחושבת על אחותה הקטנה, רוני, שאמא עוד חושבת שהיא במכינה בצפון.
שירז לא הייתה לבד. היו עוד – ליטל, שהגיעה מחדרה ועבדה כדי לשלם חובות של חבר לשעבר; אנה, עולה חדשה מאוקראינה, שהגיעה לישראל לפני שנתיים וחיפשה חיים טובים יותר; ונועה, שהייתה בכלל אמא לילד בן שלוש, עוזבת אותו כל ערב אצל הסבתא ונוסעת ל"משרד", כמו שהיא קראה לזה.
הן לא היו חברות קרובות, אבל היה להן קוד. מי שמאחרת מדווחת. מי ששותה יותר מדי, השאר מושכות אותה החוצה. מי שמסתבכת עם לקוח בעייתי – מיד טלפון. הן לא סמכו אחת על השנייה עד הסוף, אבל זה לא היה משנה. הן סמכו על הכללים.
העיר חיפה הייתה להן כמו תפאורה מתחלפת.
לפעמים שקטה, כמעט ישנה. לפעמים פרועה כמו תל אביב קטנה.
הן למדו לזהות את הלקוחות לפי הנעליים – עקבים שחוקים? מישהו שמתחזה למישהו. סניקרס לבנות? ילדון שבא לנסות פעם ראשונה. נעלי עור מבריקות? מישהו עם כסף, אבל סוחב איתו משהו כבד יותר מבילוי חד פעמי.
יום אחד, שירז פגשה את "נדב".
לא שמו האמיתי. בטח לא.
הוא היה שונה. הגיע במונית, דיבר בשקט, לא ניסה להוכיח כלום.
רצה רק לשבת איתה, לדבר.
דיברו על מוזיקה, על הר הכרמל, על הפאב ההוא בעיר התחתית שהפך לפיצה.
אחרי שעתיים, הוא שם שטרות על השולחן, לקח את המספר שלה, והלך.
לא נגע בה אפילו.
היא צחקה לעצמה כל הדרך הביתה.
"כנראה שגם לי מגיע ערב חופשי לפעמים," אמרה לקירות.
אבל נדב חזר.
עוד פעמיים, עוד שלוש.
ושירז הרגישה משהו זז מתחת לעור.
היא פחדה. לא ממנו – מעצמה.
היא ידעה שאסור לה להתקרב. ידע איך זה נגמר בפעם שעברה – עם יונתן, לפני שנתיים.
יונתן, שגר איתה חצי שנה. שאמר לה שהוא לא שופט. ואז, ערב אחד, קרא לה "זונה" בריב על משהו שלא היה קשור בכלל.
אז הפעם היא שמה גבול. ברזל.
אבל הלב, כמו תמיד, לא הקשיב.
"את צריכה לחשוב קדימה," אמרה לה ליטל בלילה אחד, בזמן שהן ישבו על מדרכה אחרי לילה ארוך.
"מה, נהיה פה בגיל 40? את רואה את נורית? עוד מעט בת חמישים ועדיין מחכה ללקוחות בתחנה המרכזית."
"ומה את מציעה?" שירז חייכה מר.
"אני מתחילה ללמוד קוסמטיקה. לא הרבה, אבל משהו. רק כדי שיהיה אופק."
המשפט הזה נתקע אצל שירז בראש.
אופק.
היא לא חשבה עליו כבר הרבה זמן.
רוב הזמן פשוט ניסתה לשרוד את היום, את הלילה, את הסיפור שסיפרה לאמא בטלפון.
"שירז במכינה".
"שירז מדריכה בני נוער".
"שירז מתנדבת במד"א".
בערב למחרת, נדב ביקש ממנה לבוא אליו הביתה.
דירה יפה על הכרמל, עץ לימון במרפסת, ספרים אמיתיים בסלון.
שירז ישבה שם, כאילו שייכת, והוא הכין לה תה עם נענע.
"את יודעת," הוא אמר פתאום, "את לא נראית כמו מישהי ששייכת למה שאת עושה."
היא שתקה.
כי מה היא תגיד?
שהיא בחרה בזה?
שזה התחיל מתוך מצוקה ונמשך כי זה מה שהיא יודעת הכי טוב?
שכבר לא בטוחה אם זה החיים שלה או סיפור שהיא משחקת בו תפקיד?
אבל נדב לא לחץ.
וזה מה ששבר אותה.
באותו לילה, כשהיא חזרה לדירה, היא התחילה לכתוב.
כתבה הכול.
על הפעם הראשונה. על אמא. על רוני. על יונתן.
על הלקוחות. על הפחד. על השעמום.
על הרצון להתחיל מחדש ועל הידיעה שאין לה מושג איך עושים את זה.
היא המשיכה לכתוב גם בלילות הבאים.
לפעמים רק משפט. לפעמים עמוד שלם.
בלי לחשוב על תוצאה. בלי תיקון. רק אמת.
כמה שבועות אחר כך, היא לא ירדה יותר לאלנבי.
לא סיפרה לאף אחת למה, פשוט נעלמה.
הן הבינו.
ליטל אמרה שהייתה פגישה עם אישה מעמותה לעזרה לנשים ביציאה ממעגל הזנות.
שירז התחילה לבשל בבוקר, לחלק אוכל לקשישים.
לא הרבה כסף, אבל יותר שקט בלילה.
נדב נעלם באיזשהו שלב.
אולי הבין שהיא לא תוכל להישאר איתו.
אולי היא שחררה אותו כדי לא להיסחף שוב.
אבל זה לא היה הסוף.
יום אחד, מישהו שלח לה לינק לבלוג חדש:
"שירז מהכרמל – יומן של נערה אחת מאותן נערות ליווי בחיפה שלא הייתה אמורה להישבר, אבל נשברה, וקמה בכל זאת".
היא לא הייתה בטוחה מי פרסם את זה.
אבל המילים היו שלה.
והתגובות זרמו.
נשים. גברים. צעירות. אמהות.
חלק כתבו שגם הן שם. חלק כתבו שהן יצאו. חלק רק אמרו תודה.
שירז קראה את הכול.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן – חייכה באמת.
בהתחלה היא חשבה שמישהו הדליף.
היא הרי כתבה רק במחברת – מחברת אדומה ישנה עם סימן של קפה על הכריכה.
היא בדקה שוב את כל המקומות בבית. המחברת שם. מונחת במגירה מתחת לתחתונים, עטופה בשקית של רמי לוי, מוסתרת כמו סוד ישן.
אז איך המילים הגיעו לרשת?
היא שלחה הודעה לליטל.
"אף פעם לא צילמת משהו שכתבתי, נכון?"
"מה?? מה את מדברת?"
"עזבי."
היא מחקה את ההודעה מיד אחרי שקיבלה תשובה.
בלילה היא קראה שוב את הפוסטים.
הם היו ערוכים יפה, נקיים, עם כותרות כמו "פחד זה ריח של סבון זול" או "הלילה שבו הפסקתי לפחד ממנו".
זה היה היא, אבל קצת אחרת. מישהי לקחה את המילים שלה ונתנה להן קצב. אוויר. קול.
בתחתית העמוד היה מייל:
shiraz.haifa@gmail.com
היא לא פתחה את המייל הזה. אף פעם.
היא פתחה אותו לפני שנה, כשחשבה להתחיל בלוג – מחקה את הרעיון אחרי שעה.
אבל מישהו נכנס לשם, כנראה גנב את הסיסמה. או שאולי… אולי זו הייתה היא עצמה, רק ששכחה.
משהו זז בה. לא פחד, לא כעס – אלא תנועה. רצון לזוז.
היא פתחה את המייל. חמש מאות ושמונה הודעות.
חלק קצרות:
"תודה. בכיתי."
"את אמיצה."
"איך יצאת מזה?"
אבל אחת, אחת עצרה אותה:
"שלום שירז,
אני עורכת בהוצאת ספרים.
הגעתי לבלוג שלך דרך המלצה בקבוצת נשים בפייסבוק.
אנחנו מחפשים קול חדש, נשי, אותנטי, שיודע לכתוב אמת לא נוחה.
חשבתי אולי תרצי להפוך את הסיפור שלך לספר.
אם זה מעניין אותך – הנה מספר הטלפון שלי.
נעמה."
שירז נשמה עמוק.
זה היה הרגע שבו החיים שלה הסתכלו עליה ושאלו:
"את באה, או נשארת כאן?"
היא לא ענתה מיד.
היא לקחה יומיים לחשוב.
ישנה פחות, הסתובבה יותר. חזרה לאזור שבו עמדה פעם. ראתה את נועה, את אנה.
לא אמרה שלום. רק הסתכלה, כאילו צפתה בסרט ישן שבו שיחקה פעם תפקיד ראשי.
ואז, בלילה השלישי, התקשרה לנעמה.
השיחה הייתה קצרה.
קול שקט, ענייני, אבל חם.
נעמה לא שאלה שאלות פולשניות.
רק אמרה:
"אני לא מחפשת דרמה. מחפשת אמת. את מוכנה לכתוב אותה?"
שירז ענתה: "אני כבר כותבת אותה. השאלה אם אתם מוכנים לקרוא."
נעמה צחקה. "נראה לי שכן."
שלושה חודשים עברו.
שירז ישבה בקפה קטן בבת גלים, לפטופ פתוח מולה.
היא כבר לא עבדה בחלוקת אוכל. לא היה לה זמן.
היא כתבה כל יום – לפעמים ארבע שעות, לפעמים שתיים עשרה.
הספר התחיל לקבל צורה. לא סיפור "על זנות". אלא סיפור על מישהי שראתה עולם שלא מדברים עליו, ושרדה.
היא לא שיפצה את המציאות, לא חיפשה רחמים, לא הלבינה את עצמה.
היא פשוט הייתה שם, עם כל הסתירות:
החולשות שלה, הסודות, החרטה, הקנאה, הרגעים של ניצחון קטן – כמו לקוח שהחזיר לה כבוד, או לילה שבו הצליחה להגיד "לא" בפעם הראשונה.
הספר נקרא "צל של הר הכרמל".
נעמה אהבה את השם.
הוצאת הספרים נתנה לה חופש יצירתי מלא.
הם רק ביקשו סיום – משהו שייתן תקווה, לא לקוראים, אלא לה.
אז היא חזרה לכתוב בלוג.
בפעם הזו – במודע, בשם שלה.
כתבה על הדרך החוצה, על הפחד להתאהב שוב, על איך לפעמים היא מתגעגעת לאור הכתום ברחוב אלנבי, כי שם – לפחות – הכול היה ברור.
היא לא חזרה לנדב.
אבל שלחה לו הודעה:
"הספר יוצא עוד חודש.
הרבה בזכותך.
אם תראה אותי פעם ברחוב – תדע שהצלחתי."
הוא לא ענה.
וזה היה בסדר.
יום ההשקה הגיע.
חיפה קיבלה אותה חזרה, אחרת.
העיר לא השתנתה – היא כן.
הספר הפך לשיחה ברשת. לא בגלל סנסציה – אלא כי זה היה קול אמיתי שלא ביקש רחמים ולא הסתתר מאחורי מילים יפות.
היא עמדה מול קהל קטן בבית התרבות.
לצידה ישבה נעמה, ולידה – ליטל.
כן, ליטל.
היא באה עם בגדים פשוטים ומבט אחר.
"איך ידעת?" היא שאלה את שירז מאחורי הקלעים.
"לא ידעתי. פשוט נמאס לי לפחד."
ליטל חייכה. "אולי תכתבי גם עלי פעם."
שירז חיבקה אותה.
"או שתכתבי את בעצמך."
